אני מרגישה נורא

כואבת לי הבטן, אני מרגישה כאילו ישנו איזה יצור קטן בתוך הבטן שלי, חותך לאט לאט את המעיים שלי עם סכין.
אתמול הייתה לי שיחה עם המדריך שלי. דיברתי איתו קצת על ריגשותי כלפי ניצן (האקסית המיתולוגית), דיברנו קצת על עובדת היותו מסרב לתת מענה לקשר אנושי. באיזה שהוא שלב הוא אמר לי שהוא דיבר עם העובדת הסוציאלית שאחראית על מקום מגורי עלי ושהוא רוצה שאני אפגש איתה, הייתי טיפה מזועזעת, הרגשתי טיפה נבגדת מעצם זה שהוא אלך לדבר איתה בלי רשותי. אני יודעת שהדבר הנכון בשבילי לעשות עכשיו הוא ללכת לדבר איתה, אני יודעת שאני צריכה עזרה שהאנשים שמסביבי לא יכולים לתת לי, אבל עובדת סוציאלית, זה מפחיד.
אני יודעת שאין לי זכות לכעוס עליו כי עשיתי בדיוק את אותו הדבר עם ניצן, יום אחרי שהיא ספרה לי שמכים אותה בבית נפגשתי עם עובדת סוציאלית ודיברתי איתה על זה. אז האמנתי שזה הדבר הנכון לעשות ולכן, עד כמה שזה לא נעים, זה הדבר הנכון לעשות גם עכשיו.
הוא הציע לי לבוא איתי אליה, מה שבא לי הוא אמר, אמרתי לא שאני אלך לבד, אבל אני חושבת שאם אני אלך לבד אני לא אמצע בי את הכוח הנפשי שדרוש בשביל להיכנס למשרד הרווחה, בשביל להיכנס אל תוך המשרד שלה, אולי אני אבקש מניצן שתבוא איתי? לא נראה לי... אני לא חושבת שזה יהיה נכון... אני לא אלך לשם עם נמדריך, זה מוזר מידי, אבל אני אלך לשם עם חברה, אני אמצע מישהי...

אני לא בבית כרגע, אני ישנה אצל חברה, ישנה, לא הגדרה מוצלחת המיוחד, אני לא מצליחה להירדם. היום היה יום מוזר, קמתי בבוקר, לא עשיתי כלום, העברתי את הזמן, בצהוריים הייתה לי בגרות, אחר כך נסעתי לחיפה עם חברות, היה סבבה, חזרנו לטבעון.
אני שונאת את האוטובוס לטבעון, את התחושה של להגיע לפה, של לדעת שהלילה אני שוב ישנה ברחוב.
היום לא רציתי לישון ברחוב, לא רוצה לישון ברחוב ביום המגבת, ז באתי חברה שאני עכשיו לא ישנה אצלה.
התקשרתי אליה, היה כבר מאוחר, לא היה לי נעים, באתי, היה לי מצב רוח מזופת, לא רציתי לדבר על זה, הלכנו לישון, קמתי כעבור שעתיים שלוש ועכשיו אני לא מצליחה להידם שוב, אני רצה לארוז את הדברים שלי וללכת מה, לא נוח לי.
נראלי נגזר עלי לחיות את כול חיי בתחושה של אי נוחות מתמדת, איפה שאני לא אהיה, איפה שאני לא אגור, לא יהיה לי בית, לא יהיה לי מפלט.
מכירים את שיר "פרפר" של מוניקה סקס? אני מרגישה ממש כמו הבחורה שם.
"הנה את איתי יושבת בחדר
קוראת מכתב שאת שלחת
אנחנו ידידים והכל בסדר
עוד מעט הוא יאסוף אותך.
אולי הוא יעלה נשתה קפה ביחד
ויין וסיגריה ונדבר
בשעון שלו יציץ הוא פעמיים
יגיד שכבר מתחיל להתאחר

אני חולמת שאני נופלת את זוכרת שכתבת
אתה למטה שמתרוצץ ומנסה לתפוס אותי
את זוכרת שאהבת לשקר
העדפת להשתכר במקום לדבר.

קשה לי להסביר מה אני בעצם
מה אני חושב על אהבה
אבל אני מוכן לנסות ולהראות לך
כמה זה שביר ומסוכן
בכף היד שלי אני מחזיק פרפר
מוסתר בתוך אגרוף סגור
האם הוא חי או מת אני שואל אותך
את יודעת זה תלוי גם בך...

אני חולמת..."
אני נופלת, מדי עם מתוצצים אנשים מתחתי, מנסים לתפוס אותי ללא הצלחה. אני מעדיפה לברוח מדברים, כזו אני, מעדיפה להשתכר במקום לדבר.
אני יושבת לי ה, בשיא הכפיות טובה, חושבת לקום וללכת, אני אתגבר על הדחף הזה, אהיה מנומסת ואכבד את המקום שאני נמצאת בו.

השמש מתחיה לעלות, הציפורים מציצות ברקע, כול היופי שבעולם מונח לפני, רק מחכה שאני קח אותו, ואני , כרגיל, מתעלמת.

"אין אישה כשרה אלא העושה רצון בעלה"

לפני כמה ימים הסתובבתי בירושלים, כשישבתי בתחנת האוטובוס ראיתי סטיקר שהודבק על הספסל, על הסטיקר היה כתוב "אין אישה כשרה אלא העושה רצון בעלה". המשפט הזה עיצבן אותי כול כך, אז בדקתי קצת ומסתבר שהוא של חז"ל. האמת, ממש הערכתי את חז"ל וכול האלה, הייתי בטוחה שהם היו אחלה אנשים חכמים ונאורים, כול כך התאכזבתי.
אמרו לי שמעמד האישה ביהדות גבוה יחסית וכאלה... בולשיט!
אני באמת לא מבינה איך נשים יכולות לחיות ככה, בלי רצון, בלי דעה, כשפחות לגבר שנבחר עבורן...
אני לא הייתי מסוגלת לחיות בסביבה כזו, כנראה בגלל זה אני אתאיסטית...
מה שממש מעצבן אותי זה שהמשפט הזה פוסל את כול הנשים שלא הולכות כמו עיוורות אחרי בעליהן ושחושבות בעצמן, מה בכלל נתן לחז"ל את הזכות לשפוט מי היא אישה כשרה ומי לא, ולמה לעזאזל עדין יש אנשים שחיים על פי משפטים כאלה במאה העשרים ואחת?!?!?!?!
אני ממש שמחה שלא נולדתי לתוך העולם הזה... וחבל לי על כול הנשים שמתיחסות למשפטים כאלה כאל עובדה...

ועכשיו אני...

אני מסתכלת על השוק ורואה את עצמי,
כול הבלגן, ההמולה, הצעקות, זה אני.
ישנם רחובות צידיים שעדין לא התעוררו,
שקטים ואפורים, זה גם אני.
אני רצה לאורך הרחובות, מתחמקת מהדוכנים והצעקות,
מחשפת מקום מוכר, מחפשת מקום בטוח.
רצה בתוך רחוב שלא נגמר, נדחפת בתוך ים של אנשים
שצועקים ומבקשים ורוצים ודורשים.
בתוך מבוך ענקי, בלי התחלה ובלי סוף,
עמוס בצבעים וקולות, בשברי זיכרונות.
רצה ללא מטרה וכיוון.
רצה ורצה, העיקר לא לעצור,
להמשיך קדימה ולא להסתכל לאחור.